חודש: נובמבר 2017

נובמבר 23, 2017 הברית הישראלית No comments exist

התופעה המרכזית הגורמת להעמקת הגרעון הדמוקרטי, עד כדי סיכון קיומה של השיטה כולה, הוא חוסר אונים פוליטי נרכש, שבעטיו ההמון לא נרתם עדיין לחזון המובן-מאליו כמעט של פעולה פוליטית לכינונה של חברת מופת צודקת.

חוסר אונים נרכש הוא תופעה פסיכולוגית מוכרת, המתרחשת כאשר אדם הסובל לאורך זמן מחוויות קשות שאין לו שליטה עליהן (או לפחות כך הוא סבור), מפתח סוג מובחן של דיכאון – רפיון וקהות חושים הנובעים מהפנמת המסר שהוא חסר ישע. הדיכאון קונה לו שליטה גם על תחומי חיים שבהם היה יכול לתפקד ולהצליח. תופעה פוסט-טראומטית דומה מוכרת, למשל, בקרב פדויי שבי, ואצל קורבנות אלימות והתעללות מינית, בעיקר כאשר ההתעללות היא בעלת אופי מתמשך.

מבט על המציאות הפוליטית בישראל יכול להראות בקלות כיצד ישראלי "ממוצע" – קשיש נטול פנסיה או עובדת מנוצלת, חייל מילואים או אזרח המשמש כמטרה נעה בעורף – עובר בעשורים האחרונים חוויה, אשר במישור הפוליטי דומה מאד להתעללות מתמשכת. הניסיון החוזר לקרוא למושיע, לנסות משהו חדש או למחות, מסתיים שוב ושוב באותו הרכב ממשלה, פחות או יותר. אפילו הצבעות המחאה הבולטות מתאחדות מיד לאחר הבחירות עם מושא המחאה (ע"ע מפלגת הגמלאים, קדימה, וכמה דוגמאות גם מהזמן האחרון ממש…).

השחיתות האישית של פוליטיקאים מוסיפה נדבך נוסף בניכור השלטון בעיני הציבור. עבירות שחיתות הן רק קצה קרחון של שיטה רקובה, שבה משרתים הנבחרים אינטרסים צרים של מעטים בעלי ממון והשפעה. כשהאדם ברחוב אומר "כולם גנבים", הוא יודע בעצמו שהכוונה היא לא רק למעטפות מלאות בשטרות. הוא יודע שגם השוק החופשי גונב ממנו.

השוק ה"חופשי" הוא למעשה שלטון הולך וגובר של התאגידים ושל משפחות ההון בנתחים הולכים וגדלים של חיי הכלכלה, החברה ואף התרבות. יחד עם תרבות ההסתלקות מאחריות ואוזלת היד של הרשויות והשפעתם הבולטת של כוחות גלובליים בניהול המדינה נוצרת בציבור תפישת מציאות (שאינה רחוקה מהאמת) של חוסר תוחלת בהשתתפות הפוליטית כדרך להשפיע על החיים בישראל.

חוסר האונים הפוליטי הנרכש מתחיל עוד קרוב יותר אל האדם עצמו – בלמידה המתמדת כי כוחו להשפיע על חייו מוגבל ביותר ברוב תחומי החיים. הכללים האכזריים בשוק העבודה, החל בכלי-דיכוי ברבריים ברמות הנמוכות ועד מנגנוני שליטה הולכים ומשתכללים ברמות הגבוהות, ההשתלטות של גורמים מסחריים על המרחב הציבורי הקרוב והרחוק, וההשתעבדות לתרבות הצריכה, מותירים בידי הפרט של תחילת שנות האלפיים הרבה פחות חופש ממשי ושליטה על חייו מכפי שאוהבים למכור לנו בהוליווד.

המשמרות הכפולות של עובד הקבלן תחת מעסיק עריץ שמכיר רק שתי שיטות לעבוד: "הדרך שלי או הדרך המהירה שלך לאבטלה" ושעות העבודה המטורפות של מהנדסת התוכנה ("כי משיקים מוצר חדש ביולי") מצטברות למרבית זמן חייהם של העובדים, זמן כבד אותו הם מבלים מחוץ לתחומי המשטר הדמוקרטי. יותר ויותר נדמה, שאנו תולים את חליפת זכויותינו כאזרחים (ובמקרים קיצוניים – כבני אדם) ליד שעון הנוכחות בכניסה למקום העבודה.

גם כשהאזרח חוזר הביתה, לא צפויות לו חוויות המחזקות את תחושת השליטה בחייו. אנטנה סלולארית מופיעה פתאום על גג גן הילדים מול חלונו, מסך טלוויזיה ענק מאיר פתאום את כל הצומת בפרסומות מרצדות. גם לאלה יש תפקיד ביצירת מרחב של חוסר אונים פוליטי נרכש.

הדימוי של חוסר אונים נרכש אינו רק אלגוריה נוספת למצבנו העגום, אלא ניסיון תיאורטי למצוא פתרון לבעיה. מערכות רווחה וטיפול כבר למדו במידת מה כיצד לשקם את קורבן ההתעללות הממושכת המגיע לדיכאון ולחוסר אונים פסיבי. הכתיבה וניסיון השדה הם כמובן רחבים ומגוונים, אולם ביסודם עקרון פשוט: יצירת חוויות מוטות הצלחה במעגלים מתרחבים וגיבוש מחדש של תחושת שליטה במציאות.

את הנערה שלא יצאה מביתה חודשים, מוציאים קודם כל לגן השעשועים שבקצה הרחוב, לשחק שעה קלה עם אחיין חמוד או לראות ערוגת פרחים. למחרת יוצאים לסיבוב קטן בעיר עם קרובים או חברים. כך, צעד אחר צעד, בונים מחדש את היכולת לתפקד בעולם בלי להיפגע. את החוויות המוצלחות של התמודדות עם דיכאון וחרדה משתקים, מלווים לרוב תהליכים טיפוליים קוגניטיביים של הבנה מחודשת, ואמונה מחודשת- ביכולת לפעול בעולם ולשלוט (במידת האפשר) במתרחש.

אם נלמד מהמשל, הרי שאת האסון של חוסר האונים הפוליטי הנרכש יש להתחיל ולמגר בפוליטיקה של חיי היום-יום.להתחיל להחזיר אמונה וחוויה של יכולת לשנות במעגלים מתרחבים.

במישור הפוליטי, ניתן לעשות זאת בדמוקרטיזציה של עולם העבודה – כפי שזו מתאפשרת באמצעות ארגון עובדים דמוקרטי, ובפעולתן של קהילות דמוקרטיות להשתתף ולהשמיע את קולן בתכנון הפיזי ולבלימת פלישת השוק לכל רבדיו של המרחב הציבורי. המשימה היא קשה, אולם הבשורה המשמחת היא שאנשים נפלאים מכל חלקי החברה הישראלית כבר נרתמו לה.

חברות סגל ההוראה באוניברסיטה הפתוחה ומלצרים, עובדי ניקיון ומטפלות בגיל הרך מתארגנים כולם לעמוד על זכויותיהם במסגרות הדמוקרטיות של כוח לעובדים. ועדי פעולה שכונתיים וקהילות מתארגנים למאבק על דמות השכונה והעיר שלהם, עם או בלי הנחייה ועזרה של ארגוני הסביבה. קבוצות עולים, אמהות ובעלי צרכים מיוחדים מתארגנות לעמידה על זכויותיהן. זה קורה בכל מקום ועכשיו. דמוקרטיה של חיי היום יום צומחת דווקא היכן שהנעל לוחצת.

התעוררות זו לא תוכל לייצר שינוי ממדרגה גבוהה יותר ללא רשת קשרים סולידארית ועמוד שדרה ערכי. התעוררות דמוקרטית עממית רחבה יכולה להיות התשתית לכוח הפוליטי שיציל את החברה שלנו, אבל יכולה גם להסתיים באלפי אדוות חסרות עוצמה אמיתית של מאבקים סקטוריאליים חסרי התמדה. תנועה סוציאל-דמוקרטית רחבה צריכה לפתח ערוצי תקשורת וסולידאריות, תשתית ערכית משותפת, ובסיס רחב להזדהות בין כל אותם כוחות מקומיים. בסופו של דבר, צריכים כל אלו לבוא לידי ביטוי מלא במפלגה פוליטית ראויה, זו שאנו עדיין מחכים לה.

בכוחו של שילוב דמוקרטיה בחיי היום-יום באמצעות התארגנויות עובדים ותושבים, יחד עם חזון פוליטי רחב להצמיח שדרה חדשה של מנהיגות. נשים וגברים המתנסים בהובלה דמוקרטית משתפת ואמיצה, של מאבקי עובדים וקהילות – סופם שיופיעו גם בבמה המרכזית וישנו את דפוס המנהיגות הפוליטית בישראל.

ניתן לנצח את חוסר האונים הפוליטי הנרכש ולפתוח את הדרך לאזרחות סוציאל-דמוקרטית ואולי גם חברה צודקת ששווה לחיות בה.

המאמר הופיע במקור בגיליון מס' 45 של כתב העת "חברה", והתפרסם גם באתר "העוקץ"